החודש הייתי בהשקה של דגמי טרקטורונים של המותג הסיני CF מוטו. עכשיו, אני לא איש של כלי שטח, מודה שמעולם זה לא עשה לי את זה. מעדיף יותר מהירות על משטח אספלט, מאשר עבירות על שטחי עפר. ושלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם אבק או חולות, יעידו על זה חברי לשירות הצבאי הרחוק, עת אכלנו אבק ובוץ, גם מעבר לקווי האויב. פשוט, מעדיף את האדרנלין שלי מעט שונה. ההשקה הזאת גם לא שינתה את מה שידעתי, אני לא טיפוס של צל"צים, אני מעדיף טרקטורונים. נכון, היכולת פחות גבוהה אבל אין כאן כלוב עצום, רתמות וסוג של דלת... אתה חשוף וכל הטבע במרחק הושטת יד והנפת רגל. חוץ מזה, שבצל"צ המנוע יושב לך ממש ליד האוזן והוא מטרטר בקביעות. ואם זה לא מנוע מרכזי עם כמה שיותר סל"ד מכמה שיותר צילינדרים, אלא כזה שנשמע יותר מנוע של טוסטוס מגודל, אז תסלחו לי, אבל אני מעדיף את ציוץ הציפורים.
תנו לי את הטרקטורון שלי כמה שיותר קליל, שבעיקולים אצטרך להעביר משקל עם הגוף. אני רוצה את הכלי שלי חי, וככה, למרות שה-850 הוא טרקטורון נוח המשכך את תוואי השטח בצורה מפליאה, אני עדיין מעדיף את הטרקטורון הקטן יותר, הקליל יותר. כן, אני יודע שאני עוף מוזר ושרובכם מעדיף צל"צים. אלא שברשותכם, הרשו לי לצטט את ניצן אביבי, העורך הקודם של מגזין אוטו – "זו זכותכם לטעות".
ככה זה כשאתה שוכח להביא משקפי אבק.
צילום: אוהד אלגוב
חוץ מזה, אני כותב את הטור הזה יומיים לאחר ההשקה הזאת, ואני חייב להודות שלא חשבתי שהשכמות שלי עדיין יכאבו. אני גם מודה שהייתי מספיק מטומטם לא לזכור לקחת משקפי אבק וכך מצאתי עצמי מאתגר את עיני בתוך ענני האבק ששהיתי בהם, כאלה שעודף כלים מייצרים יחדיו כשהם נוסעים בשורה. אני חייב גם להודות שאפילו חייכתי קצת כשמי שהיה לפני התברבר ולא הצליח לעקוב אחרי זה שהיה לפניו, ואז נאלצנו להמתין שימצאו אותנו. ומזל שזה קרה שוב, ואני מוסר לו את תודתי.
חוץ מזה, המוניטין שלי גורמים לאנשים לא לרצות להצטרף אלי לנסיעה, ואני עוד לא סגור אם זה חיובי או שלילי. אבל כשאני אומר שאין לי ניסיון גדול ברכיבה בשטח ואפילו נשבע בסבתי עליה השלום, זה לא עוזר, אז באמת שכנראה הגזמתי בעבר. לא משנה כמה הסברתי שאין לי מספיק ניסיון ושאני ארכב כמו ילדה עם קוקיות, לא האמינו לי. ואז קיבלנו את התמונות. תמונת האקשן הכי מופרעת היא שלי, ולא התכוונתי לזה, יצא ככה כי אני... לא חשוב. בחיים לא יאמינו לי עכשיו.
צילום: אסף רחמים, ערן שלמה
בדרך לאותה ההשקה, שנערכה במלון יערות הכרמל צריך לנסוע בכביש בית אורן. כביש מפותל עם נוף אלוהי. אחד הדברים הטובים בלהחזיק מכונית ספורט זה שילוב של סיבה להגיע לכביש שכזה, קצת מזל בדמות 'שום מכונית באופק וכביש פנוי' ומוזיקה טובה. עליתי את הכביש בקצב נאה פלוס, אם כי "לא במגבלות" (בכל זאת, כביש בית אורן), והאימפרזה GT שלי, שעברה מספר שינויים כדי להעלים את תת ההיגוי המובנה של הדגם, פשוט התנהגה למופת והייתה לשותפה מופלאה. לא יעזור, מכוניות ספורט ישנות, כיפיות יותר מחדשות. זה לא הקצב שקובע את החיוך, זה החיבור. למעשה, זה היה היי-לייט של היום, עם כל הכבוד לטרקטורונים בשטח. זו הייתה נהיגה כל כך כיפית שהחיוך נאבק ברצון להצטרף לגאנז אנד רוזס שברקע. וכך עיקול אחר עיקול אני וה-GT רוקדים לנו ואז כשני עיקולים לפני הפנייה ימינה למלון, אני מפנים שאולי אקסל רוז רומז לי משהו, כשהוא מתייסר על המילים 'דופק על דלתות גן עדן', ואז הורדתי קצב לכזה סביר יותר. אני מבין רמזים.
-------------------------------------------------------------------
יש לנו ממשלה חדשה. כתוצאה מזה, יש לנו גם שרת תחבורה חדשה – מירב מיכאלי. ואנחנו כאן מאחלים לה בהצלחה, ולמזלה (ופחות למזלנו) יאמר שהיא לא נכנסת לנעליים גדולות מדי. אסיים את הטור עם האמירה האחרונה של שרת התחבורה הקודמת, מירי רגב, בטקס חילופי השרות – "בכל מקום שיש רכבות יש חיים".
אני לא יודע אם לצחוק או לבכות.
